<h1>ספר המצות לרמב"ם — לאוין קל"א</h1>
<h2>דף יז:</h2>
והמצוה הקל"א היא שהזהירנו מאכול נותר והוא מה שנשאר מבשר הקדשים אחר הזמן המונח לאכילתם. ולא באה בתורה אזהרה בבאור לדין אכילה זו אבל התבאר בתורה חיוב כרת למי שיאכל נותר והוא אמרו ית' בפרש' קדושים תהיו (י"ט) בזכרו קרבן שלמים והנותר עד יום השלישי באש ישרף ואם האכול יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה ואוכליו עונו ישא כי את קדש י"י חלל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. הנה כבר התבאר שהוא בכרת אם היה מזיד. ואם אכל בשוגג חייב חטאת קבועה. וזה העונש כתוב. ואולם האזהרה היא מֵא0מרו במלואים לא יֵאכל כי קדש הם. זה הכנוי שהוא הם הוא גם כן כולל כל מה שנפסד מן הקדשים שאין מותר לאכלו כמו הנותר. ובמעילה (י"ז:) אמרו על מאמר המשנה הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהם שני שמות, אמרו לא שנו אלא לטומאת ידים דרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דתניא רבי אליעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו. והפגול והנותר הם מפסולי הקדש ולפיכך כל אחד מהם מוזהר מאכול אותו באמרו לא יאכל כי קדש הם. וכבר התבאר עונש הנותר שהוא כרת.
